ערים ללא הפסקה

לפני 40 שנה פירסם יוסף תמיר ביומון “היום” (18.1.1966), מאמר שעסק בעתיד הערים הגדולות. משפט אחד בסיומו (“מגדלי ניו-יורק והערים הגדולות הם מטרה עילאית להפגזה”) הפך לנבואה אפוקליפטית שהגשימה את עצמה. 35 שנים לאחר מכן קרסו מגדלי התאומים של ניו-יורק במתקפת טרור מחרידה. להלן המאמר המקורי

מזה שנים מספר משתעשעים כמה שרים בממשלה, ועוזריהם מהפקידות הבכירה, ברעיון פיזור האוכלוסין. עד שתוכניות אלו תתבצענה בקנה-מידה לאומי-ארצי, ‘התלבשו’ דוברי הממשלה על תל-אביב-יפו והם נערכים לחיסול ריבונותה המינהלית והעסקית של העיר הגדולה במדינה.

השבוע (ינואר 1966) התפרסם סקר, שנערך על-ידי הרשות לתיכנון כלכלי במשרד ראש הממשלה. לפי תוצאת הסקר, ניתן לרוקן את תל אביב-יפו מכמה וכמה ‘שירותים ארציים’ המרוכזים בה. בכך תושג אחת המטרות שהציבו לעצמם ראשי המדינה: פיזור תל אביב-יפו קודם לפיזור האוכלוסין. הניסיונות לעצור בעד פיתוח תל-אביב-יפו וקידומה הכלכלי אינם חדשים, ובמידה מסוימת אף נחלו הצלחה.

יתכן שזוהי ההצלחה היחידה מסוגה הידועה בעולם, לבלום גידול עיר. זאת, בשעה שבעולם כולו, כולל ‘היבשת השחורה’ שהתעוררה זה עתה לחיים עצמאיים, הננו עדים לצמיחתן ופריחתן של הערים. לתופעה הפנומנלית פנים לכאן ולכאן. ברם, אין מי שיעצור בעדה.

עולם הערים

עולמנו הוא עולם של ערים. התהליך פרץ כזרם אדירים אחרי מלחמת-העולם השנייה. אזורים נידחים נתרוקנו מיושביהם, שטחים חקלאיים נידלדלו מעובדי האדמה, והערים משכו את הכל כאבן שואבת מופלאה. בשיא פריחתה של האימפריה הרומית, תפסו הערים עשרה אחוזים בלבד משטחה הכולל. בארצות-הברית של היום,

80 אחוזים מהאוכלוסייה האדירה מצטופפים בערים, ששטחן אינו עולה על שני אחוזים משטח היבשת כולה. תהליך העיור בעולם הוא כמו כדור שלג.

מומחי עיור בעלי שם מעריכים, ש’הבהלה לערים’ בשנות ה-80 תגרום לכך, כי שבעה מכל עשרה בני-אדם על פני כדור הארץ יגורו בערים. קיימת מגמה ברורה ומוגברת של התגבשות ריכוזים עירוניים, של התכנסות במסגרת קהילות אורבניות. מדובר בתהליך בלתי-הפיך, המתחולל גם בישראל וצריך להתרגל אליו. ברם, במקום להכשיר את הערים לקראת ייעודן בעשורים הקרובים, משתעשעים קובעי מדיניות האיכלוס והתיכנון הכלכלי בחזיונות שווא, הנקראים ‘פיזור אוכלוסין’.

חוסר היכולת לראות נכוחה את המציאות החדשה, אופייני לחלק מהאדמיניסטרציה הראשית של המדינה.למשל: הניסיונות לעצור בעד פיתוח התחבורה היבשתית המוטורית, התיכנון הקרתני של ערינו ובתינו, השמרנות המזעזעת בתחום הקידמה הטכנולוגית. בעולם-ערים ובעידן צמיחתן שאין לו אח ורע בקורות האנושות, מנסים להחזירנו אחורה. הסקר הנ”ל מדבר בעד עצמו.

המטרה: תל-אביב-יפו

היחס השלילי לעיר הראשית במדינה הביא לכך, שמזה עשר שנים אין אוכלוסייתה מתרבה. תל-אביב-יפו קפואה, מאובנת, ויש אף סימנים לכך שהיא מצטמקת. המגוחך בכל החיזיון המעציב הוא שבעוד תל-אביב-יפו משמשת מטרה לחיצי השילטון - הערים הסובבות אותה משגשגות. הן יורשות את תעשיית היהלומים והבורסה שלה (רמת-גן), קולטות את המלאכה והחרושת הזעירה (פתח-תקווה), מטפחות בתי-מלון וחופי רחצה (הרצליה,

בת-ים), מושכות את הזוגות הצעירים ומקימות להם בתי מגורים בממדים מרשימים. הסביבה הצמודה לתל-אביב-יפו גדלה באופן פראי - פי שבע מהעיר הגדולה!

כך נוצר מטרופולין מבולבל מבחינת התיכנון. התנועה והתחבורה, השירותים העירוניים החיוניים והנוף, מעידים על כרך שנקלע למבוך. עתה באים קברניטי המדינה ומציעים לעקור מתל-אביב-יפו את מנגנוני השירותים הארציים, ובכך להנחית על העיר מכה ניצחת. לא אתפלא אם יבצעו זאת באותו האופן בו ביצעו את פיזור תל-אביב-יפו עד עתה, דהיינו: יוציאו את הניתן להוציא מתל-אביב-יפו ויעבירוהו לחולון או לגבעתיים…

מחקר עקר

הסקר החדש מושתת על הנחיות שעל-פיהן יש לסקור, לחקור ולבדוק אפשרות העברת השירותים השונים למחוזות שונים בארץ. בהגדרה ‘שירותים ארציים’ נכללים מנגנוני ממשלה ושירותי מים, חשמל ועובדי תברואה וכו’. המחקר בא להוכיח שניתן להעתיק את העובדים המוצבים בתל-אביב-יפו למקומות אחרים.

לי אין כל ספק שעובדי השירותים הנ”ל לא יופנו לדימונה או לכרמיאל. מכאן ברור שזהו ניסיון נוסף לחסל את

תל-אביב-יפו; ניסיון נוסף בטיפוח המגמות האנטי תל-אביביות, שבמהותן הן מגמות נטולות היגיון וחולניות. הצעדים הללו עטופים בתואנה של ‘פיזור אוכלוסין’, אבל מתוכן מבצבצת שנאה לעיר, פרי מנטליות שעבר זמנה וחינוך מיושן, שאינו עולה בקנה אחד עם עידן צמיחת הערים.

חברת ההמונים המודרנית, פיתוח התעשיות ‘הנקיות’, השיוויון הסוציאלי של תקופתנו וסיבות נוספות, עודדו את התנועה הכבירה לערים. במספר מדינות היו ניסיונות לעצור את נחשול הנהירה לערים. בריטניה, לדוגמה, ניסתה לחסום נדידה המונית של תושבי צפון הממלכה ללונדון ולסביבותיה. ממשלות יוון וטורקיה השקיעו מאמצי הסברה ושיכנוע למנוע הגירה של מיליוני כפריים לאיסטנבול או אתונה. ברוסיה ננקטו אמצעים לדילול הריכוזים העירוניים. כל אלה עלו בתוהו.

בישראל, כל הדיבורים על חיוניות פיזור האוכלוסין הנם, לפי שעה, דיבורי סרק. שכונת התקווה בדרום העיר, משמשת כיום מקום קליטה לאלפים שמגיעים מכל קצווי הארץ. יפו מחליפה את תושביה ‘בסרט נע’. הוותיקים והמבוססים פונים צפונה וחדשים באים במקומם מרמלה, מעיירות פיתוח ומיישובים רחוקים.

איש לא יוכל לעצור תהליכים טבעיים אלה. עוצמתם חזקה פי כמה ממסקנות סקרים המוגשים לשרים, שיכולתם החוקית והמעשית מוגבלת ביותר. אם ייעשה ניסיון לכפות על אזרחים היכן יגורו, לא תהייה בישראל חברה חופשית ולא משטר של חירות אזרחית.

טובת המדינה

לגישה הדוגלת בפינוי אוכלוסי רצועת החוף יש ביסוס רציני ונכבד ביותר, בתחום הביטחון הלאומי, במישור המשק והכלכלה, מבחינת התעסוקה וההתערות החברתית (אותו מושג המכונה ‘מיזוג גלויות’). בנוסף, פיתוח אזורים צחיחים ושוממים ויישוב הארץ, עולה בקנה אחד עם טובת המדינה. באלה יש משום הצבת העדיפות הלאומית מעל טובת הפרט.

לכאורה, גישה נכונה ובריאה ומן הראוי לתמוך בה. אך המציאות טופחת על פניה. העובדות בשטח הן הקובעות את מגמות איכלוס הארץ, ונוגדות לחלוטין את הגישה שלעיל. הנה מה שקורה בימים אלה בלונדון: האבטלה הגוברת בבריטניה מזרימה רבבות לכרך הענק, חרף תחינת השילטונות שייצאו מהמגלופוליס המודרני. בטוקיו, הגדולה בערי תבל, הצפיפות גואה משבוע לשבוע ואין מעצור. בלוס אנג’לס מתרחש גידול האוכלוסין המהיר ביותר שידע העולם, ועדיין אין רואים את סופו. ניו-יורק מתחבטת בבעיותיה ולמרות זאת, הכרך הענק שגבולותיו הם וושינגטון בדרום ובוסטון בצפון, צפוי להפוך בתוך שנים מספר לשטח המאוכלס ביותר בעולם, מין מפלצת אורבנית ללא קץ.

כל הדוגמאות הללו אינן תורמות לטובת המדינה, גם אם זו מעצמה אדירה כארצות-הברית. מגדלי ניו-יורק והערים הגדולות, הם מטרה עילאית להפגזה. אין כל בלם.

השתלשלות עניינים זו מוליכה את וושינגטון ומוסקווה, את בון ואתונה ובירות אחרות, לתכנן את הבינוי העירוני ואת המבנה החברתי בהתאם לרוח התקופה ולא בניגוד לה.

האם מוכנה ממשלת ישראל ויועציה ללמוד לקח מהמציאות החדשה?